<h1>ראבי"ה סימן צ"ה</h1>
<h2>דף לד.</h2>
העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ומתחיל מתחלת הברכה שטעה זה ולא יהא סרבן באותה שעה, אבל איניש בעלמא צריך לסרב פעם ראשונה כשאומר לו עמוד והתפלל שנייה מהבהב שלישית פושט את רגליו ויורד ואם לא סירב כלל דומה לתבשיל שאין בו מלח ואם סירב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח: העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר ברכת הכהנים מפני הטירוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי: אמר רב הונא טעה בג' ראשונות חוזר לראש באמצעות חוזר לאתה חונן וכו' ורב אסי אמר אמצעות אין להם סדר. יש שפסקו כרב הונא, ור"ח פסק כרב אסי, דגרסינן בירושלמי הכא ר' אליעזר הוי יתיב בחד בי כנישתא על [חזנא] ואטרח על חד דייעול ולא על לסופה על לגביה דר"א א"ל לא יכעוס מרי עלי בגין דלא הוינא מתער לא עלית א"ל עליך לא כעסתי אלא על הדין דאטרח עליך בטיטיי אשתתק באופנייה אתו שאלין לר' אבין אמר להון זה שעובר תחתיו יתחיל ממקום שפסק אמרין ליה והא תנינן מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה אמר להון מכיון דעניתון קדושתא כמי שהיא תחלת ברכה. ואינה ראיה בעיני, דרב הונא מודה בהא אלא דאיהו חשיב לכולהו אמצעות כחדא ברכתא. ואני פירשתי בה דעתי בהלכות תענית: אמר ר' יוחנן כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו מנא לן ממשה שנאמר אל נא רפא נא לה: ת"ר אלו ברכות שאדם שוחה בהם תחלה וסוף באבות ובהודאה אבל אם בא לשחות בתחלה וסוף של כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. והני מילי בי"ח ברכות, אבל בשאר תחנונים הא אמרינן לעיל [ל"א א'] כשהיה ר' עקיבא מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצ(י)או בזוית אחרת מפני השתחוואות וכריעות. ובירושלמי פרק קמא דמכילתין גרסינן תני ר' חלפתא בן שאול הכל שוחחין עם שליח צבור במודים. וקורין מודים דרבנן, והוא מפורש נמי במסכת סוטה [מ' א']. ושיעור כריעות במודים פירשתי לעיל בפ' תפלת השחר. והכורע בהודאה של הלל ובהודאה של ברכת המזון הרי זה מגונה. וביום תענית ובימים נוראים כל עיקר תפלותיהן בכריעה משום דיומי דרחמי נינהו: (ע"ב) המתפלל וטעה באבות סימן רע לו ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו משום ששלוחו של אדם כמותו וכששגורה תפלתו בפיו סימן טוב לו שמקבלים תפלתו כר' חנינא בן דוסא. בירושלמי מפרש מה טעם תכין לבם תקשיב אזניך אמר ר' יהושע בן לוי אם עשו שפתותיו של אדם תנובה יהיה מבושר שנשמעת תפלתו מאי טעמא בורא ניב שפתים, ובגמרא דידן נמי יליף לה מבורא ניב שפתים. וצריך לכוון באבות ויש אומרים בהודאה.
